בין אמנות ללחימה

כולם יודעים שאייקידו היא אומנות לחימה. בזמן השיעור מתאמנים על תרגילים כמו התגוננות מאגרוף, בעיטה וחניקה, עם או בלי נשק קר וכולי. אחד האתגרים המשמעותיים באייקידו הוא שאנחנו מנסים ליישם את עקרונות ופילוסופיית האייקידו בזמן התרגול, ולא מבצעים הגנה עצמית בצורה כוחנית ואלימה. דוגמא לעקרונות מנחים באייקידו שמשפיעים באופן עצום על צורת התרגול הם שימוש בכוח של התוקף* נגדו, תנועה שמבוססת על הרמוניה והתאמה ולא על כוחנות ואלימות, גם שמירה על בריאות שני הצדדים תוך שיתוף פעולה. חשוב לזכור שבמונח אומנות לחימה נמצאת  גם אומנות, ויש באומנות שבאייקידו מכנה משותף עם אומנויות אחרות.

הצד של האומנות 

מה היא אומנות על פי וויקיפדיה: "אמנות הוא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן (יש לקרוא: אוֹמָן), ומתבססת על כשרונו המיוחד."

פתגם צרפתי אומר שביטוי עצמי הוא מפתח לאושר. במילים אחרות, כשאדם מוצא דרך לבטא את עצמו, את האישיות שלו, ואת תפיסת העולם שלו דרך פעילות כלשהו, אז הביטוי העצמי הזה עוזר להיות שמח ולהרגיש כאדם שלם. ביטוי עצמי קיים בהרבה צורות שונות: ציור על קאנבס, נגינה על פסנתר, כתיבה יוצרת, עריכה של סרטוני וידאו ופוטושופ ועוד ועוד. וכאן אנחנו גולשים לעולם מלא ומופלא של אומנות, שבאה באין ספור צורות ודרכים, ומחברת בין אנשים זרים ומוכרים. 

אם נכנס רגע לראש של אומן, אפשר לראות את האומנות כביטוי עצמי שמורכב מאינספור החלטות ופעולות. בזמן שהצייר מצייר, הוא צריך לבחור את המברשת הדקה או העבה, ללחוץ על הבד חזק או חלש, ליצור גוון אדמדם או צהבהב, וכולי. ואם לסכם בקצרה – אז כשעושים משהו שמבטא את האישיות שלנו, את הכשרון שלנו, את ההוויה שלנו כבני אדם – אז זו אומנות.

אומנות פוגשת אייקידו

בדומה לאומנות שהזכרנו קודם, גם אימון באייקידו מורכב מהחלטות ופעולות: האם להקדים לאימון, איך לשבת בזמן ההסברים, איזה שותף לבחור לתרגיל הנוכחי, איזו תנועה לבצע בתגובה לשותף ועוד ועוד. בתחילת הדרך, אנחנו מקבלים מעט החלטות, ובעיקר מתאמנים לאור מה שהמורה מדגים ומסביר. כשהמורה מראה שיהונגה (הטלת ארבע-רוחות) אז זה מה שנעשה, אחד-לאחד. זהו השלב הראשון של האימון – שלב בו אנחנו מחקים את המורה ואת התלמידים הוותיקים.

בהמשך הדרך מגיעים לשלב השני והוא קבלת החלטה באופן עצמאי, לאור הידע, הנסיון, הכשרון והאישיות שלנו. לדוגמא, באימונים האחרונים אני מדגים מספר טכניקות ומבקש מתלמידים ליישם כל טכניקה בזמן ובצורה המתאימה ביותר. כל תלמיד מנסה לבצע שיהונגה, קוטגיישי או קוקיו-נגה על פי הנסיבות המשתנות. זוהי החלטה שיש לקבל ב"זמן אמת", וכל תלמיד מקבל החלטות אלו בצורה ייחודית על פי נסיונו והרגשתו. עם הזמן הנסיון והידע גדלים, וכך גם היכולת לקבל החלטות רבות בזמן האימון. כמו בכל אומנות, פעולה שבתחילת הדרך נראתה מסובכת ומורכבת, הופכת עם הזמן לפעולה "זורמת" באופן טבעי מהגוף. וזה הופך להיות צורת ביטוי לאומנות האישית של כל תלמיד. כלומר המתאמן מיישם את עקרונות האייקידו על פי הנסיון, הידע, וההרגשה האישית שלו. וכאן האומנות פוגשת את הדו – הדרך האישית של כל אחד.

לפעמים חושבים שלוקח המון המון זמן להגיע לשלב הביטוי האישי, להרגשה של אומנות. לדעתי אפשר  להגיע לשלב הזה ולטעום ממנו כבר בתחילת הדרך, אפילו בשבוע הראשון לאימונים. כל זה תלוי בשיעור, בתלמידים האחרים ובמורה. 

הוראה כאומנות 

בדומה לתלמידים, כשמורה עולה על הטטמי ומעביר שיעור אייקידו, השיעור למעשה מורכב מהרבה החלטות ופעולות. מה הוא נושא השיעור, מה היא צורת החימום, אילו תרגילים לבצע ובאיזה סדר, אילו הערות לתת לכל תלמיד, מתי לשתוק ומתי להתערב ועוד. השיעור השלם וכך גם כל הפעולות שבתוכו נקבעות על ידי הנושא שמעסיק ומסקרן אותו, השאלות שתלמידים שואלים, מצבו הגופני, ועוד ועוד. כל הפעולות האלה אלו הן ביטוי של הידע, הנסיון וגם האישיות של המורה ובעצם מהוות ביטוי של האומנות האישית של המורה. באופן טבעי ולאורך השנים  מורה מגלה צדדים חדשים באייקידו ובעצמו, וחוקר אותם במהלך השיעורים. זה הבסיס לביטוי האישי של המורה כאומן וכאדם, ומאפשר לו להשתנות ולהתפתח.

לסיכום, אומר שהשינויים האלו בדרך כלל מתפרשים על תקופה ארוכה, אולי כמה שנים. לפעמים קורה שתלמידים מגלים כבר בתחילת הדרך, אפילו באימון הראשון,  שאייקידו זו גם אומנות בפני עצמה, וטועמים מההרגשה המיוחדת הזו של ביטוי אישי. 

יש שאומרים שפאריס היא יצירת אומנות בפני עצמה

*תוקף – באייקידו התוקף נקרא אייטה, ביפנית שותף. האייטה הוא לא יריב שצריך להביס אלא שותף לאימונים שרוצים לשמור עליו.